פורים - הסוף של היצר הרע 

מרדכי ואסתר מרמזים על הענווה והביטול לה' בשלימות כידוע, ולעומתם המן הרשע שהוא סמל הגאווה והכפירה בה'.

רבי נחמן מברסלב מבאר שבכל דור ודור יש את בחינת המן, וגם בכל אדם ואדם שהרי כל מי שיש בו גאווה הרי הוא מתלמידיו של המן הרשע, ומי שמכניע את עצמו ומתבטל לצדיקים הרי הוא מתלמידיו של משה רבנו שכולו ענוה וזה כנגד זה עשה אלוקים. נמצא שמשה, ענוה, - אמונה בה',  לעומת זאת המן, גאווה, - כפירה בה', ועמלק הוא בבחינת ענוה דסטרא אחרא (כלומר ענוה פסולה שאינה מצד הקדושה) שהוא למעשה שורש הגאווה והעצבות, ובזה האדם טועה עד מאוד, ניחא מי שיש בו גאווה הרי הוא מרגיש ויודע שהוא מגסי הרוח ואם ייתן דעתו באמת ימצא עצמו כשוטה, אך האדם שחושב עצמו לעניו  תיקונו קשה עד מאוד, ולכן על עמלק שהוא עצבות וענווה פסולה נאמר בו מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

פירוש שבשביל לנצח את עמלק חייבים את עניין התפילה כי בזה אין שכל וקשה לאדם בעצמו להבדיל בין הענווה של קודש לענווה של טומאה, ועל זה צריך מלחמה לה', היינו שה' יעשה ויפעל בשבילו, רק שהאדם מצידו ירבה בתפילה עד שה' יאיר לו וייתן לו דעת דקדושה בשלמות. והנה ביום הפורים מאיר אור של דעת כזו של ענווה וביטול לה', יותר משאר ימות השנה ולכן מי שמבקש ביום זה על אור הענווה יכול לזכות לזה עד כדי כך שיזכה שאפילו שישבחו אותו הוא יעלה את כל הגדלות שנותנים לו לשורשה היינו לכבוד ה' בבחינת במקום שאתה מוצא ענוותנותו שם אתה מוצא גדלותו, כי באמת מי שזכה לענווה אמיתית ניתן לשבחו ואינו מכיר בשבחו כלל אלא יודע ומבין שזה הכול של ה', וזה מה שאמרו בגמרא במסכת מגילה "חייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, "פירוש שמי שזכה לאור של פורים חייב שהוא יהיה בבחינת אין גמור וכולו מבוטל לה'  בשלימות שיזכה על ידי זה לדעת כזו של ענווה שבין אם ישבחו אותו בבחינת ברוך מרדכי וביין אם יבזו אותו בבחינת ארור המן תמיד הוא ירגיש את אפסיותו וידע שהכול זה ה'.

וזה נעשה על ידי התבסמות ביין, פירוש כמו שעל ידי היין האדם לא שת ושם ליבו לא לשבחו ולא לבזיונותיו כך גם האדם בפורים צריך להיות מושפע מאור ה' ששופע עליו ולהגיע לביטול מוחלט. אך מי שהגיע לשלמות כזו הוא כבר נמצא בדרגא של ליבו חלל בקרבו ואין לו יצר הרע בעניין זה של העיקר של מחיית עמלק, וידוע שבשביל להישאר בזה העולם האדם צריך שיהיה לו עבודה עם יצרו כי מי שאין לו עוד מה לעבוד אזי הוא כבר בבחינת מלאך, ולכן עבודה זו היא מתחדשת לאדם בכל יום מחדש.

וזה מה שמסופר בגמרא, רבה ורבי זירא סעדו יחד סעודת פורים איתבסמו וקם רבה ושחטו לר' זירא, למחרת ביקש עליו רחמים והחייה אותו, ועמדו בזה כבר גדולי מפרשי התלמוד, ויתכן לפרשו בדרך רמז שהרי השחיטה היא מתירה את האסור נמצא ששחיטה היא לשון התר ורבה הוא לשון גדלות ור' זירא הוא לשון זעיר וקטן היינו ענווה, פירוש שרבה שהוא בחינת עבודה כזו של עבודת ה' אפילו בגדלות והוא נמצא במעלה גדולה יותר ממי שהוא ענו אבל הוא לא יכול לשאת שמשבחים אותו ובחינה זו הייתה לר' זירא לעומת רבה שהוא בחינת מוחין דגדלות שיכל לשמוע את שבחו ולא להתבלבל ובפורים רבה האיר בר' זירא את הגדלות המוחין שלו נעשית כמו התר שהרי ביום זה האדם נמצא למעלה מהדעת וכולו ביטול לה' ומכיוון שר' זירא קיבל את האור הזה של הביטול הוא הרגיש שאין לו עוד מה לעשות בעולם הזה וכולו כסף לביטול גמור לה', וזה נקרא שחטיה היינו שרבה שחט לר' זירא את היצר הרע של הגאווה והאיר בו את הענווה כמו שלו היינו בבחינת גדלות ולא רצה עוד להישאר בזה העולם כלל, אך רבה ידע שאמנם זו האמת אך צריך בפורים לקבל את האור והכלי לעבוד על זה כל השנה ולכן זה לא נכון שעשה כך לר' זירא שהרי זו בחינה של נטילת הבחירה, ולכן בפורים עצמו לא חש לזה אך למחר ביקש עליו רחמים והחייה אותו היינו החזיר לו את מה שנטל ממנו וביקש ממנו שיעבוד על זה בתפילה.

נמצא שפורים זה יום שמאיר בו כזו גדלות של ענווה בשלימות שאין מקום לא להמן = גאווה,  ולא לעמלק =ענווה פסולה, אלא האדם יכול עוד לזכות להפך הגמור לענווה כזו בדרגה שאפילו אם ישבחו אותו הוא לא יבדיל בין זה למבזהו, האדם זוכה לאור גדול אך צריך כלים בשביל לזכות לקבל את השפע הזה כראוי ועיקר הכלי זה ההכנה בתפילה, וזה מה שכתוב קיימו למעלה מה שקבלו למטה פירוש מה שנשאר לאדם וקיים לו לנצח זה מה שקיבל למטה היינו שעבד על זה בתפילה וקיבל את לשון כלי עם בית קיבול ולא סתם אור בלי כלי, כי זה הכלל שהכל תלוי בתפילה.